כניסת לקוחות
 
   
  מרכז מידע
     
 

חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951  


     
פרק ראשון: מבוא

1. פירושים (תיקון: תשס"ה)

בחוק זה -

"החופשה" פירושו - חופשה שנתית המגיעה לעובד על פי חוק זה;

"מפקח עבודה" פירושו - מפקח, כמשמעותו בפקודת מחלקת העבודה, 1943;

"עובד בשכר" פירושו - עובד שגמול-עבודתו, כולו או חלקו, משתלם שלא על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו;

"קרן-חופשה" פירושה - קרן-חופשה ששר העבודה הקימה או הסמיכה על פי סעיף 18;

"שנת-עבודה" פירושו - פרק זמן של שנים-עשר חודש, שתחילתו אחד באפריל של כל שנה, מיום 1 באפריל 1951 ואילך.
 


פרק שני : החופשה

2. הזכות לחופשה

כל עובד זכאי לחופשה שתינתן לפי הוראות חוק זה.
 

3. אורך החופשה (תיקון: תשכ"ה, תשכ"ז)

(א) אורך החופשה לכל שנת-עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא:

(1) בעד כל אחת מ4- השנים הראשונות - 14 יום;

(2) בעד השנה החמישית - 16 יום;

(3) בעד השנה הששית - 18 יום;

(4) בעד השנה השביעית - 21 יום;

(5) בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת-עבודה עד לחופשה של 28 יום.

אך שר העבודה רשאי לקבוע, בתקנות, לעבודה מסויימת חופשה ארוכה מזו, אם ראה צורך בכך מטעמים שבבריאות העובד או שבנסיבות העבודה. בימי החופשה לא ייכלל אלא מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי-חופשה.

(ב) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים כל שנת-העבודה, והעובד עבד באותה שנה -

(1) לפחות 200 ימים - יהיה מספר ימי-החופשה כאמור בסעיף קטן (א);

(2) פחות מ200- ימים - יהיה מספר ימי-החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף-קטן (א), כיחס מספר ימי-העבודה בפועל אל המספר 200; חלק של יום-חופשה לא יובא במנין.

(ג) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים בחלק משנת-העבודה, והעובד עבד בתוך אותו חלק-שנה -

(1) לפחות 240 ימים - יהיה מספר ימי-החופשה כאמור בסעיף קטן (א);

(2) פחות מ-240 ימים - יהיה מספר ימי-החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף-קטן (א), כיחס מספר ימי-העבודה בפועל אל המספר 240; חלק של יום-חופשה לא יובא במנין.
 

4. עובד זמני בשכר (תיקון: תשל"ו)

(א) סעיף 3 אינו חל על עובד בשכר שעבד פחות - 75 ימים רצופים, אצל מעביד אחד או במקום-עבודה אחד, בין בשנת-עבודה אחת ובין בשתי שנות-עבודה רצופות. לעובד כאמור תשולם תמורת חופשה, כמפורש בפרק השלישי.

(ב) לענין סעיף-קטן (א) רואים ימי-עבודה כרצופים, אפילו חלה הפסקה בעבודה מחמת -

(1) שירות-מילואים לפי חוק שירות-בטחון, תש"ט-1949;

(2) יום המנוחה השבועית או חג שאין עובדים בהם, אם על פי חוק ואם על פי הסכם או נוהג, וכן אחד במאי;

(3) חופשה על פי חוק זה וכל חופשה או פגרה שניתנה לעובד על פי חוק או בהסכמת המעביד, בין בשכר ובין שלא-בשכר;

(4) שביתה או השבתה;

(5) תאונה או מחלה;

(6) ימי-אבל במשפחה שמטעמי דת או נוהג לא עבד בהם העובד;

(7) הפסקה ארעית ללא הפסקת יחסי עובד ומעביד;

(8) אימון לשירות עבודה לפי חוק שירות עבודה בשעת חירום, תשכ"ז - 1967.
 

5. חישוב ימי החופשה

(א) ואלה הימים שלא יובאו במנין ימי-החופשה;

(1) הימים בהם שירת העובד שירות-מילואים לפי חוק שירות-בטחון, תש"ט - 1949;

(2) ימי-חג שאין עובדים בהם, אם על פי חוק ואם על פי הסכם או נוהג - להוציא ימי המנוחה השבועית;

(3) ימי חופשת-לידה;

(4) הימים שבהם אין העובד מסוגל לעבוד מחמת תאונה או מחלה;

(5) ימי-אבל במשפחה, שמטעמי דת או נוהג אין העובד עובד בהם;

(6) ימי שביתה או השבתה;

(7) ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על ארבעה-עשר ובמידה שעלו.

(ב) חלו ימים מן האמורים בסעיף-קטן (א) בימי-החופשה, יראו את החופשה כנפסקת לאותם הימים, ויש להשלימה ככל האפשר תוך אותה שנת-עבודה.
 

6. מועד החופשה (תיקון: תשס"ב)

(א) החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת-העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת-העבודה שלאחריה.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), רשאי עובד לקחת יום אחד מן החופשה במהלך שנת העבודה שבעדה היא ניתנת במועד שיבחר, ובלבד שהודיע על כך למעבידו 30 ימים מראש לפחות.
 


7. צבירת החופשה

(א) אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי-חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות-העבודה הבאות.

(ב) שר העבודה רשאי, בתקנות, לאסור צבירת-חופשה אם, לדעתו, בריאות העובד או הנסיבות בהן העבודה נעשית מחייבים כי כל החופשה תינתן לעובד מדי שנה בשנה.

 
8. רציפות החופשה

החופשה תהיה רצופה, אלא שבהסכמת העובד והמעביד ובאישור ועד העובדים במקום, אם ישנו, אפשר לחלקה, ובלבד, שפרק אחד ממנה יהיה לפחות שבעה ימים.


 
9. תחילת החופשה

(א) תאריך תחילת החופשה ייקבע לפחות ארבעה-עשר יום מראש, ומשנקבע התאריך, ירשום אותו המעביד בפנקס המתנהל על פי סעיף 26, אם הוא חייב לנהל פנקס כזה.

(ב) סעיף זה אינו חל על חלקי-חופשה של פחות משבעה ימים.

 

פרק שלישי : תשלומים
 
10. דמי החופשה (תיקון: תשכ"ז)

(א) המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי-חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל.

(ב) השכר הרגיל לענין סעיף זה הוא -

(1) לגבי עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו - שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד;

(2) לגבי עובד בשכר - שכר-העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה; שכר-העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חדשי-עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע-השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד.

(ג) שכר-עבודה לענין סעיף (ב) הוא כל תמורה, בכסף או בשווה כסף, המשתלמת לעובד על-ידי המעביד בעד שעות-העבודה הרגילות, זולת אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי שאושר לענין זה על-ידי שר העבודה. סכום המשתלם לעובד לכיסוי הוצאות מיוחדות שאינן קיימות בעת החופשה, אין רואים כחלק משכר העבודה.
 

11. המועד לתשלום דמי החופשה

דמי החופשה ישולמו לכל המאוחר ביום שבו היו משלמים לעובד את שכרו, אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד;

 

 
 
   אודותינו  לקוחות   שותפים   דרושים   צור קשר  כניסת לקוחות
 
NTT - מערכת ניהול תוכן כל הזכויות שמורות Betagroup - עיצוב אתרים